חג הפסח עומד בסימן המספר ארבעה: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים וארבעה שמות. לגבי ארבע הכוסות הרי אין שום מחלוקת ולא בעייה. שתייתן – חובה. אין עוד דת בעולם אשר תצווה על השתייה ועל ברכת השתייה כדת ישראל, ואין עוד עם בעולם שיהא רחוק משתיינות ושכרות כעם ישראל. אם יש ספק הרי זה לגבי הכוס החמישית ועל כך נמצא המוצא האופייני מאוד לעם היהודי: מוזגין כוס ואין שותין. כוסו של אליהו. כוס של ספק, טפה של ספקנות שמשאירים לעתיד לבוא. יבוא המחר וידאג לעצמו. גם בחובת השהייה וגם בכוס של ספק זו יש הרבה מסודות אופיו ואולי אף סוד קיומו של העם המופלא הזה.
ארבע הקושיות הן עניין מסובך יותר ויש יותר מארבע קושיות שאפשר להקשות עליהן עצמן. הדבר המיוחד שבהן הוא איזה העדר פרופורציה מכוון בין טיבן של הקושיות ובין התשובות. למה אוכלים דבר זה וזה, לפה אוכלים כך וכך, למה יושבים בצורה זו וזו, והתשובה ההיא "עבדים היינו לפרעה במצריים", איזו קפיצה לספירה אחרת, היסטורית רחוקה ומכרעת כל כך. ואם עור ישנן בהמשך ההגדה תשובות על קושיות המצה ועל קושיית המרור, אין שום התיחסות לקושיית המטבילין ולקושיית המסובין.
0
0
0
