היש עוד הרצליאניות בימינו? הדרושה היא? הלא מן המקובלות, שעם הקמת מדינת ישראל נתגשמה ה״אגדה״. יתירה מכן: דווקא מכיוון ש״נתגשמה״ מותר כבר, או אף חובה היא, להתבונן בו, בהרצל, התבוננות מקרוב, אפילו מקרבה יתירה, אינטימית ממש, לעקוב אחריו עד לחדר מיטתו. כל זמן שחזונו היה אגדה, גם הוא חייב היה להיות אגדה, אפוף הילה חזונית, חולמנית, כדי שנלך, כדי שנחנך לאורו, לאגדתו. אך מכיוון שהאגדה הוגשמה, הבה ונראה את הבשר־ודם בלי הילה, בלי זוהר אגדתי רומנטי, כמנהג הימים שלנו, ימי הערטול עד תום ובלי תום.
הדור שלי, זה שנולד כבר אחרי מות הרצל, אך עודנו חי בימים אלה, שגם האגדה מתה — או לפחות שמנסים להמיתה — גדל על אהבת הרצל. אהבנו אותו על פי דמותו היפה, שניבטה מקירות בתים רבים, אולמות רבים, גלויות וכרטיסי ברכה ציוניים טובים, על פי סיפורים ששמענו. אחר כך על פי יומנים שקראנו, אני מדגיש יומנים של הרצל, אף יותר מאשר כתביו המדיניים. פשוט אהבנו אותו, ומי שזכה לאותו יום, שבו הובא ארונו ארצה והוטמן בהר הרצל, יישא זיכרון יום זה כאחד היפים בחייו, כיופייה של הדמות, כיופייה של האגדה, כיופיו של ההר, שבו נקבר, וממנו נשקפת ירושלים כולה. הכול היה זך כל כך, ולא היה, דומני, יום יפה מזה בתולדות מדינת ישראל, לא יום הכרזת המדינה, לא יום שחרור ירושלים, וודאי לא אותו ליל החלטת האומות המאוחדות, כשכל היישוב בריקודים, והלילה מכוער מאוד.
0
0
0
