לא ייתכן שאופיו של עם או גורלו לא יטביעו חותמם בנגלה או במרומז בלשון. הצמיחה היא אורגנית, והקשרים עמוקים ממה שנגלה לעין או לאוזן. והנה דוגמאות מספר העולות במחשבתי, משום מה דווקא כשהיא מגלגלת עצמה במסלולי הציונות שהיא כשלעצמה מושג מופשט. העברית איננה אוהבת את המופשט (וגם ״יהדות״, שכולנו מרבים לדוש בה או לדוש אותה איננה אלא תרגום מהיוונית – judaismos – ונזכרת לראשונה בספרי המכבים; אין אנו יודעים מה היה במקור העברי).
״ציון״, כשם מקום לירושלים שורשו ככל הנראה ״ציה״. דוד הסב את השם מציון לעיר דוד. ואכן לא רק את השם הסב. הוא הפך את השממה לעיר נצח, לעיר אלהים! ירושלים וציון היו לשמות נרדפים לעיר עולם ולאלהים. דא עקא: מפעם בפעם פקדו אותה מלחמות וחורבנות. קרית מלך רב ויושבת בדד. כך שהשורש ציה לא נשכח אף הוא. הוא גורל וייעוד; מי שכינה את תנועת תחייתנו בארץ בשם ״ציונות״, הלא הוא נתן בירנבוים, ודאי לא שקל שיקולים לשוניים קדמוניים אלה, אך האינטואיציה, זו ששרה ״ציון הלא תשאלי״, היא שהכתיבה שם נפלא והולם זה לתנועה המופלאה שאין לה תקדים בדברי ימי העולם, אך יש לה תקדים בתולדותינו, שהרי לא לראשונה אנו חוזרים לעיר והופכים ציה לציון.
0
0
0
