השימוש הנפוץ במונחים "נץ" ו"יונה" לשתי התפישות המנוגדות, תפישה תוקפנית ותפישה פייסנית, לכאורה עמדת מלחמה מזה ועמדת שלום מזה (לכאורה, אמרתי, שהרי רק הרחק מן העכשיו מתברר מה אמת ומה אחיזת-עיניים אלה, פעם לכאן ופעם לכאן), דימוי זה בא לנו כאילו מן החוץ, האנגלי כמובן. בדיקה נוספת מוכיחה, שלפחות האחר משני הדימויים שרשו עברי קדום, כי הנה יונה כסמל השלום, הפיוס, הבשורה הטובה, הרכות, מתיבת נח י'שלמו" נשלחה, ועד כדי בך נתחבבה עלינו שחז״ל ( האם כבר שאלתי בטורי זה למה כל ה״חכמים״ הם ז״ל?) המשילו את כנסת ישראל ליונה ־ "ישראל דומים ליונה הבורחת מפני הנץ" – יתירה מכן: הנץ נמנה בתורה במפורש עם השריפה, אסור האכילה, אך היונה כשרה למהדרין בתנאי, כמובן, שתישחט שחיטה כשרה, או אז מותר לאכלה.
זכות גדולה לה, ממש פרס על היותה מבשרת הישועה לנוח, לבניו (וגם חם בתוכם), פרס על שאיננה שורפת פעם אחת בלבד, דומני, היונה המקראית מופיעה בדימוי שלילי: אפריים… יונה פותה אין לב אומר הנביא הושע, אבל הוא ממהר ומסביר מהו פתיותו של אפריים: מצריים קראו, אשורהלכו. (זז 13), משמע: נפתו להאמין לשלום מצריים ואשור, דמו ליונה המנשקת לנץ. ומה עושה שר ההומור המקראי הסמוי?אם תשאל מיהו במקרא ה"נץ" הגדול ביותר. על נקלה תגלה: היונה. וכוונתי, כמובן, לזה הנביא הידוע, שספרו נקרא בתפילת מנחה של יום הכיפורים וה "עלייה" לקריאה זו – מפטיר יונה – היא מכובדת ביותר.
0
0
0
