מטבעו של אדם הוא, של כל אדם, מהפשוט העממי ביותר ועד לחוקר גאון: להסביר את הבלתי־מובן על ידי המובן, להכניס את הבלתי־ידוע לגדר הידוע, למצוא למפתיע אח דומיו, תקדימיו, לשלול את החד־פעמי בשם החוקיות, המחזוריות.
וזו אחת (אחת מני רבות) הסיבות, למה יצאה חמתם של חוקרים על פרשת יציאת מצריים ושללו ממנה את ההיסטוריות שלה. אין לה תקדים ואין היא מסתברת על דרך השכל, והסיבתיות והטבעיות, נוסף לכך שאין לה אישור במקורות… המצריים, כאילו בכלל ניתן למצוא בכל המקורות המצריים מימי קדם (ולאו דוקא מימי קדם, כי גם בימינו, לעינינו ולעיני ואזני כל העולם הפתוח) איזה שהוא סיפור על מפלה מצרית. כל כולם של המקורות מלאים סירוסי התפעלות עצמית ונצחונות אין קץ, עד ששום היסטוריון לא יבין לשם מה צריך פרעה מס׳ זה וזה לכבוש ארץ זו וזו, כפי שהוא מתפאר, אם כבר כבשום לפניו כל פרצה ופרעה לחוד. ואם אין זכר במקורות מצריים ואם אין גם תקדים לכך אין דרך טובה וקלה מאשר לאמר: לא היה ולא נברא. או לפחות לפצל את המאורע הגדול לחוליות־ חוליות. משמע להפוך את הריבולוציה הגדולה שהתחוללה שם: עם שלם יוצא מעברות מצריים לאיבולוציה אטית וממושכת, שבטים, שבטים. קצת מפה קצת משם, קצת במאה זו, קצת במאה אחרת. לא שש מאות אלף בבת אחת, כי אם פעם 600 ורק אחר כך שאר האנשים.
0
0
0
