איש האדמה
כפיצוי לתכונה זו של פאסיביות נחון אבינו השני בחיבה עמוקה לאדמה, שלאברהם היא הבטחה וליצחק היא מציאות. ובראש תצויין כאן העובדה שהאב הראשון נולד בנכר וחי ומת בארץ. האב השלישי נולד בארץ. ברח לארם, חזר ארצה ומת בנכר, בארץ מצרים. ורק זה האב השני, ״צבר״ ראשון הוא לנו, נולד בארץ הזאת. חי בה מבלי לצאת ממנה אף בשנות רעב, ומת בה, כביכול נעקד אל הארץ הזאת, ואם גם ירד מהמזבח, מהארץ לא ירד, לא התיר עצמו ממנה.
לאברהם היתה הארץ הזאת בחינת הבטחה. הוא עובר בה. אך יותר משהוא רואה אותה הוא נושא את ראשו אל השמים אשד מעל לה. הוא נודד בה עם מקנהו ומרבה להקים בה מזבחות לאלוהים. אחיזה יחידה שהוא נאחז בה במובן חמרי היא באחוזת קבר שהוא קונה אותה. ליצחק בנו, לעומתו, הארץ הזאת אינה עניין של הבטחה כי אם עניין של ממש, ארץ מולדת ממש ועיניו בה, ונפשו בה. הוא נאחז בארץ והוא האחד משלושת האבות אשר נאחז באדמתה של הארץ. לא ארץ בלבד היא לו כי אם גם אדמה, מוחשית עד מאד. לא זו המצמיחה עשב למרעה צאן, כי אם זו שיש לחרוש בה ולזרוע. כי הנה מצאנוהו ראשון ומצאנוהו יחיד מבין שלושת האבות זורע באדמה הזאת.
אברהם נודד עם צאנו וכן יהי גם יעקב איש העדרים, יושב אהלים. אברהם כובש את הארץ כיבוש רוחני. יעקב ובניו עתידים להלחם בה בחרבם ובקשתם, אך אבי ההיאחזות בה ממש, לקבע, הוא יצחק. ״שכון בארץ״ ושוב: "גור בארץ״. וישב יצחק עם באר לחי ראי״, ״וישב יצחק בגרר״. .ויזרע יצחק בארץ ההיא״. גם צאן רב לו כמובן, אך נמשך הוא מאד אל ההיאחזות ממש. והן גם יחיד הוא היוצא "לשוח בשדה״.
ומכאן הדרך להבנת אהבה זו אשר אהב יצחק את עשיו דוקא…