ישראל אלדד – קורות חייו

נולד בפודבולצ'יסקה שבגליציה, לדוד אריה (לייב) ז"ל ולפרומה שייב, הי"ד

ישראל אלדד נולד בט' חשון תרע"א , 11 בנובמבר 1910 בפודבולוצ'יסקה שבגליציה המזרחית, עיירת גבול בין אוסטריה לרוסיה, באותם ימים – בתחומיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

אמו – פרומה לאופר בת לישראל לאופר מחסידי צורטקוב, אביו- דוד לייב שייב– משכיל, אוטודידקט ציוני.

עד גיל 4 התגוררה המשפחה בפודבולוציסקה. לייב שייב היה טוחן גריסים. הוא לימד אותו עברית והזין אותו בספרי ילדותו :אהבת ציון, אשמת שומרון של מאפו, ספרי סמולנסקין .וגם רובינזון קרוזו של דניאל דיפו .

ב-1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה. אביו של ישראל מתחבא כדי לא להתגייס לצבא הקייזר. ישראל קולט את ההבחנה בין "מלחמה שלנו" ומלחמה "שאינה שלנו". העיירה נכבשת בידי צבא הצאר הרוסי. והמשפחה נמלטת מאימי הקרבות ונודדת כמשפחת פליטים. האם פרומה מפרנסת את המשפחה ע"י הברחות. בעליית גג מסתתרים האב ושלושת בניו, ישראל הוא הבכור. שם הוא לומד עברית ושחמט. עם תום המלחמה מתיישבת המשפחה בעיר לבוב ושם עוברת על ישראל לראשונה חווית פוגרום קשה. יהודים נרצחים וספרי תורה מחוללים. תמונות לווית ההרוגים וספרי התורה בשלג נחרטו עמוק בזכרונו. המשפחה סובלת מעוני קשה. לייב ,פרומה ,ישראל ואחיו הצעירים דב ונתן מצטופפים בחדר אחד. אביו מקים בית מלאכה זעיר לגלגול סיגריות, וכל המשפחה עוסקת במלאכה. אח"כ הוא מקים מאפיה.

בעקבות התהפוכות שלאחר מלחמת העולם הראשונה מתפזרת המשפחה .משפחת לאופר – מהגרת לארגנטינה, משפחת שייב מהגרת לארה"ב למעט אביו של ישראל,הציוני , שמחכה ל"סרטיפיקאט" – אישור לעלות לארץ ומסרב לנסוע לאמריקה.

את תחילת חינוכו הפורמלי מקבל ישראל אלדד בבית ספר פולני – שם למד ארבע שנים. לאחר מכן הוא לומד בגימנסיה יהודית.

צוות הגימנסיה – בעיר וולקוביסק

בגיל 16 עוזב את הבית ויוצא ללמוד בלודז'. בגימנסיה שם הוא זוכה ליותר לימודי עברית – וגם ליותר עצמאות. שם מתפתחת לראשונה השקפת עולמו הלאומית-ימנית : כשלא יכול היה להסכים עם כתבי אחד העם -מצא את ברדיצ'בסקי, מברדיצ'בסקי הייתה הדרך קצרה לכתביו של פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני שאת כתביו הוא עתיד לתרגם לעברית. בגיל 18 שמע ישראל לראשונה את זאב ז'בוטינסקי נואם על מדינה עברית.

בתום לימודיו בגימנסיה חזר ישראל ללבוב, אל בית הוריו. נטיית ליבו ואהבתו הגדולה דחפו אותו ללמוד תיאטרון ומשחק. אך אפילו אביו לייב שאהב תיאטרון לא ראה בזה עתיד בטוח. הוא רצה שבנו יהיה סופר עברי. פרומה אימו – אמו רצתה שהוא יהיה גם רב וגם דוקטור ("דוקטור רבינער"). ישראל ממלא אחר נטיית לב אימו, הוא נוסע לוינה ולומד שש שנים ,במקביל, גם בבית המדרש לרבנים וגם פילוסופיה באוניברסיטה .

הדי מאורעות תרפ"ט בארץ מגיעים גם ללבוב וגם לוינה.

ב-1930 מוצא ישראל בספריית בית המדרש לרבנים את העיתון הספרותי "מאזניים" שהגיע מארץ ישראל ובו התפרסם שירו של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג): "באזני ילד אספר". השיר מחולל בו זעזוע עמוק ."רעידת אדמה שבלב" הגדיר ישראל את הדברים לאחר שנים.ואולי יותר מרעידת אדמה – הייתה זו מכוות אש , הנחרטת עמוק בגוף ואינה נמחקת. אך בניגוד למסקנה הפסימית שבסיום שירו של אצ"ג – מגיע ישראל למסקנה הפוכה : עליו להירתם למאבק הציוני כדי למנוע מהמשיח להיעלם לעוד אלפיים שנה.

ב1932 הוא פוגש את אצ"ג במסע הרצאות בפולין. יותר ויותר מתקרב לרויזיוניזם, מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, וביתר שאת אחרי עלילת הדם של רצח ארלוזורוב 1933.

ב1932 באחת החופשות בלבוב פוגש את בתיה ושיץ. משפחת ושיץ התגוררה בלבוב בשכנות למשפחת הוריו של אצ"ג.

ב1933 לייב אביו לוקה בשבץ מוחי. ולאחר מספר חודשים – מת ,כשישראל שוהה בוינה, מתכונן לבחינות הגמר באוניברסיטה. "מת בגן חייו". אמר עליו ישראל ( בן 53 שנים היה במותו).

ב – 1934 מקבל ישראל תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטה, אינו מעוניין בסמיכה לרבנות מטעם בית המדרש, וחוזר לפולין. שם מוצא משרת הוראה בעיר וולקוביסק, והופך מפקד קן בית"ר במקום. הוא מתחיל לכתוב בעיתונים הפוליטיים "המצודה" ו"המדינה".

ב1937 נשא ישראל אלדד לאשה את בתיה לבית ושיץ (הודעת הנישואין)

ב1937 נשא לאשה את בתיה לבית ושיץ . אביו של אצ"ג, ר' חיים גרינברג, עורך להם חופה וקידושין .המשפחה הצעירה עוברת לעיר וילנה כשישראל זוכה במשרת הוראה בסמינר למורים "תרבות" שבעיר.

בספטמבר 1938 נערך בפולין הכינוס השלישי של בית"ר. על רקע המאורעות הרצחניים בארץ ישראל, מדיניות "ההבלגה" של היישוב, והתחזקות גרמניה ( לאחר "סיפוח" אוסטריה וערב ועידת מינכן וכיבוש צ'כיה) גובר המתח בתנועה הרוויזיוניסטית ובבית"ר. בכינוס בית"ר בוארשה מתעורר עימות גלוי ראשון בין ה"אקטיביסטים" ובראשם מנחם בגין וישראל שייב – עם ז'בוטינסקי. בכינוס זה פורץ לראשונה ישראל לזירה הציבורית. שם גם נפגש ישראל לראשונה עם אברהם שטרן "יאיר" שהגיע לכינוס מארץ ישראל.

מול תביעות הנהגת בית"ר בפולין והאקטיביסטים שבתנועה הרויזיוניסטית (הדורשים "לשבור את ההבלגה" ולהלחם בבריטים, כי אין תקווה שיעמדו בהתחייבויותיהם על פי הצהרת בלפור והחלטות חבר הלאומים) מציג ז'בוטינסקי את תכנית העלאת 100,000 בית"רים , ותכנית "הציון סיים", תוכניות שאינן מגיעות לידי מימוש . ישראל הופך פעיל יותר ויותר : בכתיבה, בנאומים, בויכוחים וכתוצאה מכך הוא מפוטר מן ההוראה בסמינר למורים "תרבות". היו אלו דווקא תלמידיו חברי "השומר הצעיר שבסמינר שנאבקו עבורו מול ההנהלה ותבעו לבטל את פיטוריו. התלמידים השביתו את הלימודים והנהלת "תרבות" נכנעה. הפיטורין בוטלו, אך לאחר שפרסם מאמר ביקורתי נוסף על "תרבות" ובו תקף ישירות את המוסד בו לימד על מדיניותו החינוכית ועמדתו הפוליטית זכה לפיטורין סופיים בסוף מרץ 1939. אז הזמין אותו מנחם בגין לוארשה – להיות העורך הספרותי של "דער מומנט", עיתון יידיש רחב תפוצה , בעריכת אצ"ג , והזמנה להצטרף לנציבות בית"ר בפולין שמושבה היה בוארשה . רק חדשים אחדים עבד ישראל בעיתון. המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939.

אצ"ג התפרץ לישיבת נציבות בית"ר ,הצביע על המפה שעל הקיר, "הרוסים יגיעו לבוג ממזרח. הגרמנים יגיעו עד אליו ממערב" הסביר כמי שפרטיו הסודיים של הסכם ריבנטרופ=מולוטוב היו נהירים לו. אצ"ג תבע להסתלק במהירות לפני הגעת הגרמנים. חברי הנציבות יצאו ללבוב, ואחר כך לוילנה שסופחה לליטא העצמאית. לאחר חודשים אחדים ב"ליטא העצמאית" פלשו הרוסים לוילנה. עם הפלישה הרוסית עברו עליזה ומנחם בגין עם בתיה וישראל שייב לכפר קטן סמוך לעיר, פבילניוס. לא עברו ימים רבים והגיעה הבולשת הרוסית, ה-נ.ק.וו.ד. אסרה את בגין באמצע משחק שחמט עם ישראל."אליך נחזור בעוד שבוע" הבטיחו הבלשים הרוסים לישראל. שייב ובגין ייפגשו שוב רק אחרי שנתיים וחצי בארץ ישראל.

הרמז של קציני הנ.ק.וו.ד. היה ברור. היה צורך דחוף לברוח. הרוסים העניקו אישור יציאה מרוסיה למי שהיה בידו "סרטיפיקאט" לעלות לארץ ישראל, ומזומנים בדולרים תמורת האישור.מסמך כזה לא היה בידי ישראל ובתיה. גלזמן , מי שהיה אז נציב בית"ר בליטא, זייף מכתבים של הקונסוליה הבריטית בקובנה, שכבר נסגרה, המאשרים כבייכול כי לנושאי המכתב ממתין "סרטיפיקאט" בתורכיה. כישרון הזיוף לא היה גדול, האריות האימפריאליים הבריטיים נראו יותר כמו חתולים והעניקו את שמם למסמכים המזוייפים הללו. הרוסים לא רומו באמת, אפשר והחליטו "לשתול" יסודות חתרניים ומהפכניים באימפריה הבריטית לימים שלאחרי המלחמה. הסכנות בדרך היו רבות. מלבוב, גם היא תחת שלטון רוסיה הגיעו אימותיהם של ישראל ובתיה להפציר בהם שלא יסתכנו,ייתכן שניחשו מראש כי לא יצליחו לשכנעם, שכן הן הביאו איתן כסף ותכשיטים לדרך. בתחנת הרכבת בוילנה נפרדו מהן שתי האימהות ולא שבו לראות את פניהם עוד, כי נרצחו בידי הגרמנים במחנה ינובסקה שבלבוב. ברכבות דרך מוסקבה לאודסה, בהימור כנגד כל המלצות הפקידות והעסקנים. משם בספינה לאיסטנבול. לאחר חודשים אחדים של המתנה לסרטיפיקאטים אמיתיים בעיירת החוף מרסין, עם עוד כמה עשרות בית"רים –הפליגו ארצה בספינת משא קטנה. עוד במרסין התקיימו ויכוחים קשים בתוך הקבוצה – לאיזה מפלגי האצ"ל יצטרפו בארץ? לדוד רזיאל שעמד בראש הארגון על פי פקודתו של ז'בוטינסקי וקיים שביתת נשק עם הבריטים ( ואף התגייס לשירות צבא בריטניה ונפל במבצע בעיראק) – או לאברהם שטרן "יאיר" שפרש והקים את הארגון הצבאי הלאומי בישראל ( לימים לח"י).

בערב פסח תש"א, אפריל 1941. הגיעו ישראל ובתיה לחיפה.

בנמל כבר המתין להם אברהם אמפר, שליחו של יאיר. לאחר ימים אחדים נפגשו. כניסתו של ישראל ללח"י נעשתה "כמובן מאליו" , בלא טקסי הצטרפות או השבעה. יאיר הפקיד בידיו את "18 עיקרי התחיה" שכתב כדי שיכתוב עבורם הרחבה ופרשנות. לימים יסביר אלדד מה ייחד בעיניו את יאיר : ההבדל בינו לבין הטובים שבמחנות היריבים : הם אמרו שצריך להילחם כדי להיות בני חורין. יאיר אמר שצריך להילחם כי אנחנו בני חורין. ישראל מצא עבודה כמורה בגמנסיה בן יהודה בתל אביב ואף כתב בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף", כדי להיחשב כמי שנמנה על הפלג הרויזיוניסטי המתון, ולמנוע חשד כי הצטרף אל לוחמי חירות ישראל.

בשלהי 1941 ותחילת שנת 1942 כותב ישראל מאמרים ל"החזית" של יאיר, את הפרשנות לעיקרי התחיה, ומספיק להיפגש עוד פגישות אחרונות עם יאיר , שהמלכודת סביבו הלכה והתהדקה עד הרצחו בידי הבריטים בכ"ה בשבט תש"ב , 12 בפברואר 1942.

אלו היו הימים והלילות השחורים של היאוש. קומץ אנשי לח"י שנותרו שלא נפלו או נאסרו ניסו לנקום את רצח מפקדם. הניסיונות כשלו.אחדים הסגירו עצמם מרצון, רק בודדים נותרו בחיים או מחוץ לכלא. ביניהם יהושע כהן, ואנשל שפילמן , שפונים לישראל להצטרף למעגל הפנימי. שייב מנסח כרוזים ראשונים, מחדש את הוצאת העיתון המחתרתי המשוכפל "במחתרת". אז בורח ממחנה המעצר "מזרע" יצחק יזרניצקי (הלא הוא יצחק שמיר, "מיכאל" בפי אנשי לח"י)ומקים את "מרכז" לח"י יחד עם נתן פרידמן (ילין מור) שברח מלטרון. שלושה חברים במרכז לח"י: שמיר, איש הארגון והמבצעים, ילין מור- הדמות הארגונית-פוליטית, ושייב שהופקד על ההסברה והתעמולה.

ביולי 1943 יוצא לאור העיתון "החזית". הנשלח ל מאות מנויים חסויים, למנהיגים יהודיים בארץ. לעיתונות. למורים ולתלמידים . הגיליון הראשון הודפס ב-300 עותקים , והאחרון הגיע לתפוצה של 1200 גיליונות. בשל מזגו הסוער זוכה שייב במחתרת בכינוי "סמבטיון" אם כי רבים יותר קראו לו סתם – הדוקטור. כשהגיעה העת להחליף את הכינוי המחתרתי בחר שייב בכינוי "אלדד" על שם הנוסע היהודי אלדד הדני שתאר בכתביו איך הגיע עד אל הסמבטיון.

ב11 באפריל 1943 נולדה לבתיה ולישראל בת, ועל פי הצעת אצ"ג עימו התייעץ ישראל – נקראה נעמה. בכל אותה עת ממשיך אלדד ללמד בגימנסיה בן יהודה. לקראת סוף שנת הלימודים , באפריל 1944 נודע למיכאל שהבריטים קיבלו מידע הקושר את ד"ר שייב, המורה בגימנסיה, עם מי שכותב את עיתוני לח"י וכרוזיו. שמיר מזהיר את אלדד ומורה לו לרדת למחתרת ולהיעלם, אך אלדד מקווה להספיק להכין את תלמידיו לבחינות הבגרות הקרבות. ב- 26 באפריל הגיעו שוטרים בריטיים לבית הספר. אלדד נסה להימלט, יצא מבית הספר, והגיע לדירה סמוכה של ידידים ברחוב פרישמן 8. כיון שהשוטרים הבריטיים דלקו אחריו ניסה אלדד לצאת מחלון האמבטיה בקומה הרביעית של הבית .הוא ניסה לרדת בעזרת צינור המים אך נפל ונפצע קשה, וסבל משברים רבים באגן ובעמוד השדרה שלו . הבריטים העבירו אותו לבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור . פרופ' מקס מרכוס, מנהל המחלקה הכירורגית, טיפל בו , והכניס, את כל גופו כמעט, לגבס , מסנטרו ועד למטה מברכיו. 15 חודשים עטף גבס זה את כל גופו.

מבית החולים הועבר אלדד אל הכלא המרכזי בירושלים ונכלא בתא מס' 18, תאם של אנשי לח"י. בתוך ימים אחדים, כשהוא כלוא בגבס בתוך כלא – חזר ל"עבודתו" המחתרתית כשהוא מכתיב מאמרים לעיתוני לח"י , מאמרים שהוברחו אל מחוץ לכלא. שם הוא פוגש את ר' אריה לוין – רב האסירים, ושם הוא כותב את נאומיהם של אנשי לח"י שעמדו במשפט באותם ימים, נאומים שזכו להד עצום בארץ ובעולם, כי בהם הפכו לוחמי לח"י מנאשמים למאשימים. כיון שהיה "עציר מנהלי" הועבר אלדד לאחר כחצי שנה למחנה המעצר בלטרון. שם המשיך לעסוק בכתיבת עיתונות ההדרכה האידיאולוגית והתעמולה של לח"י, ולימד תנ"ך למאות עצירי המחנה. בשל פציעתו הקשה זכה אלדד ל"יחס מיוחד" בכלא , שכלל ביקורים אצל רופא אורטופד בירושלים, לשם היה מובל מעת לעת תחת משמר שוטרים חמושים.

ב-7 ביוני 1946 הגיע אלדד שוב לביקורת במרפאתו של ד"ר טרוי, ברחוב הנביאים 48 בירושלים. קבוצה של חברי לח"י שהמתינה בחדר סמוך, בפיקודו של יעקב גרנק ("דב" – "הבלונדיני הגבוה") פרצה פנימה כשלוחמיה לבושים כסניטרים והם נושאי אלונקה, הכניעו את המשמר הבריטי ( שוטר אחד נורה ונפצע כשניסה לתפוס בנשקו) ו"חטפו" את אלדד.בדרכים עקלקלות הגיעו לבית קטן של משפחת גזית בבני ברק, שם הוכן מסתור עבורו .

אלדד שב והצטרף למרכז לח"י במחתרת. וכתב לעיתון לח"י "המעש" ואת שידורי הרדיו המחתרתי של הארגון. רק ששה שבועות פעלו שוב שלושת חברי המרכז יחד. בסוף חודש יולי נאסר שמיר והוגלה לאפריקה. ילין מור ואלדד הנהיגו את לח"י בתקופת לחימה קשה, רווית מאמצים לאיחוד עם אצ"ל ( איחוד בו דגל אלדד) ולתיאום פעולות ומדיניות עם ההגנה גם לאחר פירוקה של "תנועת המרי". בתקופה זו החלו לצוף ההבדלים האידיאולוגיים בין ילין מור ואלדד. לילין מור הייתה "אוריינטציה על ברית המועצות" במסווה של דרישה ל"ניטרליזציה פוליטית". מלחמת המחתרת הוגדרה על ידו כמלחמה נגד האימפריאליזם הבריטי. ( לימים התייצב ילין מור כאחד ממנהיגי השמאל הקיצוני בישראל).אלדד ניסה לחזור אל ההגדרות המקוריות של יאיר ב"עיקרי התחייה",. כי מלחמתו של העם העברי בארץ ישראל נובעת מתוך אדנותו על הארץ בגבולותיה ההיסטוריים. דמדומי השלטון הבריטי בארץ היו עבור לח"י תקופת מבוכה . לאחר החלטת החלוקה מ29 בנובמבר 1947 מרכז לח"י פרסם גילוי דעת המתנגד להחלטת ול"ביתורה של הארץ לנתחים". הארגון המשיך את מלחמתו בבריטים גם אחרי ההחלטה על סיום שלטון המנדט הבריטי, מתוך חשד עמוק שהבריטים אינם מתכוונים בעצם לעזוב את הארץ. לח"י לא הכין עצמו ( גם מטעמי דפוסי הפעולה וממדיו המצומצמים) למלחמה באויב הערבי.

ועידת לח"י – 1948

בדצמבר 1947 החל לח"י להוציא עיתון יומי "לגאלי" בשם "מברק" ואלדד כתב בו את מאמרי המערכת ומאמרים מדיניים וספרותיים בעיתון כשהוא חותם י. נתניה וי. אחידוב – על שם אחיו שנרצחו בהשמדת יהודי אירופה. בפסבדונים אלו הרבה להשתמש גם בשנים שלאחר מכן בעיתון "סולם". את ההכרזה על הקמת המדינה קיבל אלדד ברגשות מעורבים. מול השמחה העצומה על הגשמת חלום הדורות ניצבה מפת המדינה השסועה, המחולקת, בלי ירושלים, והחשש שאנו עלולים להחמיץ הזדמנות היסטורית. רוב לוחמי לח"י יצאו מן המחתרת והתגייסו לצה"ל. אנשי מרכז לח"י החלו לעסוק בהקמת מפלגה פוליטית שתתמודד בחירות לאספה המכוננת. אלדד העדיף להצטרף אל מקצת אנשי לח"י שפעלו עדיין כארגון צבאי עצמאי בירושלים – שהייתה מחוץ לגבולות המדינה. מפקד לח"י בירושלים היה יהושע זטלר. בתחילת ספטמבר ירדו שניהם בדרך בורמה לתל אביב לישיבת מרכז לח"י שנועדה לגיבוש החלטה על תגובה להצעותיו של מתווך האו"מ ברנדוט למסירת ירושלים למלך ירדן עבדאללה. החלטה עקרונית על חיסולו של ברנדוט נתקבלה במרכז לח"י עוד קודם לכן. אלדד ושמיר מדגישים בזיכרונותיהם כי כל מרכז לח"י, פה אחד, קיבל את ההחלטה. ילין מור , שהיה היחיד מחברי מרכז לח"י שלא הספיק להסתתר – נאסר ובמשפטו הכחיש כל קשר בין לח"י ובין רצח ברנדוט. בזיכרונותיו טען כי הוא לא קיבל החלטה כזו. חיסולו של הרוזן ברנדוט בידי אנשי לח"י בירושלים ב17 בספטמבר 1948 הוגדרה בידי אלדד לימים "המתנה הגדולה ביותר שנתנו לוחמי חירות ישראל למדינת ישראל – ירושלים", באשר עם חיסולו של ברנדוט בא הקץ גם על תכניותיו. לאחר הרצח שוב ירד אלדד למחתרת – והפעם במדינת ישראל. הוא הסתתר חודשים אחדים, תוך קיום משא ומתן עם נציגי הממשלה.

לח"י נערכה גם לבחירות ל"אספה המכוננת" שהתקיימו ב25 בינואר 1949. לבחירות אלו הציגו לוחמי חירות ישראל רשימה בשם "מפלגת הלוחמים", בראשה עמד ילין מור. הרשימה זכתה במנדט אחד. ילין מור שוחרר והצטרף לכנסת הראשונה. כחדשיים לאחר מכן התקיימה "ועידת הלוחמים" בקולנוע רמה 20( מרץ 1949). בועידה זו התפלגה לח"י. התפתח ויכוח אידיאולוגי בין ילין מור שתבע להיות למפלגה פועלים סוציאליסטית עם נטייה שמאלית מובהקת ואוריינטציה על ברית המועצות ( המפלגה הצטרפה לליגת הידידות עם ברית המועצות) ובין אלדד שתבע להמשיך את לח"י כגרעין אידיאולוגי, תנועה רעיונית הדוגלת בחזון מלכות ישראל. תמיכתו של "מיכאל" ( יצחק שמיר ) בילין מור הכריע את הכף. (רק כ-20% מצירי הועידה תמכו באלדד, 55% בילין מור ובשמיר). אלדד ותומכיו פרשו מן המפלגה , והקימו את הירחון "סולם- למחשבת חירות ישראל". מפלגת הלוחמים עצמה התפוררה בתוך חודשים אחדים וחבריה נפוצו לכל רוח.

בשנת תש"י פרסם אלדד את ספרו האוטוביוגרפי "מעשר ראשון – פרקי זיכרונות ומוסר השכל". הספר הועלה במלואו למאגר הספרים באתר.

"סולם"

סלם – למחשבת חרות ישראל | כתבי עת – ישראל אלדד

הירחון "סולם" יצא לאור במשך כ-15 שנה. "סולם" בעריכת אלדד היה במה מדינית וספרותית חשובה ביותר על אף תפוצתו הקטנה ביחס. ( הודפס בכ1500 עותקים, כ-800 נשלחו למנויים). סמל הסולם מחלום יעקב היה ההשראה לשם, בעיניו של אלדד זה הוא סמל הסמלים של העם היהודי, המחבר ארץ ושמיים. העיתון הוקדש לפיתוחו של רעיון מלכות ישראל ונכתב, נערך והופץ על ידי מתנדבים שפעלו בלא שכר, והתקיים מדמי מינוי ומתורמים.בעיתון השתתפו גאולה כהן ומרדכי שלו, יהושע ייבין עמנואל כץ, פנחס האלר, אליהו עמיקם, שבתאי בן דב, מרים עטרה, פנחס שדה ועוד, הגיליון הראשון יצא לאור באייר תש"ט ובגיליון הרביעי התפרסם בו לראשונה שיר של אצ"ג, ומאז פרסם ב"סולם" שירים רבים. אלדד היה עורך העיתון וככל שחלפו השנים – והתמעטו הכותבים – כתב יותר ויותר מן המאמרים שבו כשהוא חותם בשמות שונים : יש"י, אחידוב, אבינועם, נתניה, ש. ישראל ועוד. העיתון הצטיין בחריפות אידיאולוגית ופוליטית עם העמקה היסטורית, פילוסופית וספרותית. ביקורת בלא סייג על ממשלת ישראל וניתוחים פוליטיים עדכניים לצד עיונים מעמיקים בפילוסופיה ובמחשבת ישראל.

הביקורת שנמתחה בעיתון לא נותרה בלא מענה. אלדד התקשה למצוא עבודה כמורה. מנהלי בתי ספר לא רצו להעסיק "אנשי לח"י וקומוניסטים". משמצא סוף סוף, לקראת שנת הלימודים תשי"א עבודה כמורה בתיכון ריאלי ברחוב מונטיפיורי – הורה משרד החינוך לפטר אותו על פי הוראת בן גוריון. אלדד ביקש – וקיבל – מכתב מפורש מראש הממשלה ( בתפקידו כשר הביטחון) : "משרד הביטחון מתנגד להזמנתך כמורה מפני שאתה מטיף בספרך ובעיתונך להשתמש בנשק נגד צבא ההגנה לישראל וממשלת ישראל במקרים הנראים לך". אלדד לא השלים עם הגזירה ועתר לבג"צ – וזכה. בשנת 1951 קבעו השופטים אולשן וחשין ( מול דעת מיעוט של ויתקון) כי הפיטורין אינם חוקיים. השופטים פסקו כי אם הרשויות סבורות שאלדד ממריד עליהם להעמידו לדין, לא לקפח את פרנסתו.

גם לאחר שזכה בדין לא נמצא מי שרצה להעסיקו ביודעו שבן גוריון מתנגד לכך. באותן שנים היתה רעייתו בתיה, עובדת סוציאלית , המפרנסת העיקרית של המשפחה.בשנת תש"י –1950 נולד בנו, דוד אריה –הקרוי על שם אביו דוד לייב. שנה אחר כך פנתה אל אלדד המיליונרית פאולה ואן ליר שרצתה להוציא עיתון על ההיסטוריה של עם ישראל הכתובה בשפת ימינו ובסגנון עיתון בן זמננו. אלדד נבחר להיות עורך העיתון אך התנאי שהתנתה עימו ואן ליר היה ששמו לא יופיע עליו. החרם והנידוי של אלדד היו במלוא תוקפם באותם שנים. הוא קיבל עליו את התנאי ו"דברי הימים- חדשות העבר" היה לפנינה היסטורית ספרותית ועיתונאית, ונחשב בעיני אלדד אחת מגולות הכותרת של יצירתו. המהדורה העברית נמכרה ברבבות עותקים – והאנגלית – בכחצי מיליון. כשנה לאחר שהחל לערוך את העיתון עזב אלדד את תל אביב ועלה לירושלים וקבע מגוריו ברחוב אברבנאל ברחביה. שם התגורר עד יום מותו. בשנות החמישים והששים עסק גם בעבודות תרגום ועריכה של ספרים שונים – וגם בחלק מהמקרים הללו היה התנאי ששם העורך או המתרגם לא יופיע על היצירה.

שנות החמישים היו שנים סוערות עבור אלדד וקבוצת תומכיו מקרב אנשי לח"י. מקצת ממקורביו הואשמו ב1953 בקיום "מחתרת" במדינת ישראל והואשמו בבית המשפט הצבאי בצריפין במספר פעולות טרור ( כמו הפעלת מטען נפץ בחצר שגרירות צ’כוסלובקיה, שריפת איטליזי טריפה, החזקת נשק וחומרי נפץ, ובעיקר – הפעלת מטען נפץ בחצר הצירות הסובייטית ברמת גן כמחאה על רדיפת היהודים בברית המועצות בשלהי שלטונו של סטאלין, פעולה שבעקבותיה נתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל). ניסיונו של איסר הראל, שהיה ראש שירות הביטחון הכללי ) לקשור את אלדד למעשה ולהגדירו כמנהיג האידיאולוגי של המחתרת נשען בעיקר על מאמרי האהדה שכתב אלדד ב"סולם" לפיצוץ הקונסוליה. נגד אלדד לא הוגש כתב אישום אך חברי המחתרת ( ובהם יעקב חירותי, שמעון בכר, זאב ייבין יעקב בלומנטל ויחזקאל מזרחי) נדונו תקופות מאסר שונות ( משנה עד 12 שנות מאסר) למרות שזוכו ממעשה פיצוץ הקונסוליה הסובייטית. אסירי "מחתרת צריפין" הכינו לאלדד במקום כלאם בתל מונד חנוכיה מפוארת עם אותיות "סלם" ודגם מזבח המקדש, חנוכיה אותה הקפיד אלדד להדליק מידי שנה. אסירי מחתרת צריפין זכו לחנינה כעבור שנתיים.

פרשה נוספת אשר עשו איסר הראל ראש השב"כ והיועץ המשפטי לממשלה – חיים כהן – ניסיון לכרוך בה את אלדד הייתה פרשת רצח קסטנר. ( בחודש מרץ 1957)לאחר המשפט שבו קבע השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" ובטרם הוכרע הערעור נרצח קסטנר בידי שני מתנקשים , אקשטיין ושמר, ( אקשטיין היה פעיל זמן מה קודם לכן במועדון "חזית הנוער הלאומי" שהוקם על ידי חברי חוג סולם, ושם נודע כי הוא קשור לשב"כ ונשלח למועדון כפרובוקאטור.) שמר ואקשטיין נעצרו מיד לאחר הרצח, הודו במעשה אך טענו שהנשק ניתן להם בידי איש לח"י לשעבר, יוסף מנקס. שמו של אלדד, שתקף בחריפות במהלך משפט קסטנר " את קסטנר ואת הקסטנריזם" ( שהתבטא בעיניו שהמשך שלטון מפא"י שהיה שותף להשתקת הידיעות על השמדת יהודי הונגריה וחסימת הניסיונות להצלתם) שוב נכרך במעשה, בטענה שמאמריו שימשו השראה לרוצחים. אלדד טען שממשלת מפא"י והשב"כ עמדו מאחורי חיסולו של קסטנר מתוך חשש שיפתח את פיו ויגלה כי כל מעשיו ומחדליו היו בגיבוי מנהיגי היישוב. היועץ המשפטי לממשלה אף הגיש נגדו כתב אישום על ניהול ארגון טרור ופרסום דברי הסתה למרד. כתב האישום בוטל לימים בלא כל הסברים בלי שנדון בבית משפט. אלדד לא זכה לשאת בבית המשפט את הנאום הגדול שהכין. במשפט רצח קסטנר עצמו הורשעו אקשטיין ושמר על פי הודאתם ומנקס – על סמך עדויותיהם. הם נידונו למאסר עולם אך קיבלו חנינה לאחר כשש שנים.

לקראת סוף שנות החמישים החלו להתפוגג החרם והנידוי שהוטלו על ידי שלטון מפא"י נגד מתנגדיה האידיאולוגיים. בשנת 1958 התקבל אלדד לעבודה ב"מוסד הרב קוק" שם עסק בתרגום ועריכת ספרים עד 1961. בשנת 1959 הציע לו גבריאל צפרוני שנתמנה לעורך העיתון "הבקר" – עיתון "הציונים הכלליים" לכתוב טור קבוע בעיתון. זו הייתה פריצתו הראשונה של אלדד אל העיתונות היומית ה"ממסדית", מעבר לעיתונות האידיאולוגית אותה כתב וערך בעצמו. ב"הבקר" כתב אלדד עד לסגירתו של העיתון בשנת 1965.

אלדד המשיך לערוך ולכתוב ב"סולם" ופרסם בו גם סדרת מאמרים על פרשות השבוע. תחילתם של מאמרים אלו הייתה בשיעורי פרשת השבוע שנתן במחנה העצורים בלטרון. לימים הגיע אליו יהושע בן ציון, מחותנו לימים, שסיפר כי המאמרים הללו על פרשת השבוע היו אהובים ביותר על אביו, הרב שמואל שמעון בן ציון, שנרצח זמן מה קודם לכן, והוא מבקש להוציא את קובץ המאמרים הללו בספר לעילוי נשמת אביו. בשנת 1959 יצא לאור "הגיונות מקרא", ספר דרשנות מודרני, ייחודי בהשקפתו ובסגנונו. אלדד כאב שנים רבות את התעלמות הביקורת הספרותית והמחקרית מהספר, אך הספר הופץ במהדורות רבות ונמכר ברבבות עותקים, ובכל פינה, בארץ ובעולם, אליה הגיע אלדד , היה פוגש ברבנים ותלמידי חכמים שהודו בפניו כי הם "גונבים" מספרו רעיונות רבים לדרשות פרשת השבוע שלהם…בשנת 1961 זכה אלדד בפרס רמת גן לספרות יפה על ספרו זה,ובשנת 1988 זכה אלדד – בעיקר בזכות "הגיונות מקרא" – בפרס ביאליק לחוכמת ישראל. הספר הועלה במלואו למאגר הספרים באתר.

ישראל אלדד וצוות מערכת דברי הימים

בתשרי תשכ"ד ( 1964) יצא לאור הגיליון האחרון של "סולם". הכותבים שפרשו עם השנים איש איש לדרכו ופיתחו קריירה עצמאית, עול הכתיבה והעריכה שנפל כולו עליו, ולא פחות מזה – גם הבמות הציבוריות האחרות שנפתחו בפני אלדד – סייעו לו לקבל את ההחלטה הקשה. באותה שנה פנה אליו דן מירון בשם הוצאת שוקן והציע לו מפעל מונומנטאלי : תרגום כתבי פרידריך ניטשה לעברית. אלדד שאהב מאד את כתבי ניטשה . עוד בכלא ירושלים, בהיותו נתון בגבס מכף רגל ועד ראש, כתב מאמר בשם "תוך וקליפה בתורתו של ניטשה". "מעבר לטוב ולרוע" היה הכרך הראשון שהתפרסם בשנת – תשכ"ח- 1967, שנה לאחר מכן יצא לאור "דמדומי שחר : כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים. "הולדתה של הטרגדיה: המדע העליז "יצא לאור בתשכ"ט, "כה אמר זרתוסטרא" בשנת תש"ל "שקיעת האלילים – בתשל"ג ושני הכרכים של "הרצון לעוצמה" בתשל"ט. מפעל התרגום הושלם כאשר יצא לאור בתרגומו של אלדד ספרו של וולטר קאופמן – מתרגמו ופרשנו הגדול של ניטשה באנגלית. לימים, כשנידונה ב"טכניון" בחיפה שאלת הענקת תואר פרופסור לאלדד ונתבקשו חוות דעת של מלומדים שונים כתב להם פרופ' ישעיהו לייבוביץ, בר הפלוגתא הגדול של אלדד –" על כל שורה ושורה מתרגומי ניטשה ראוי אלדד לתואר פרופסור". על תרגומי ניטשה. בעיקר בזכות תרגומים אלו זכה אלדד בשנת 1977 בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

אלדד היה זקוק לבמה עיתונאית קבועה. לאחר שנסגר "הבקר" ( יחד עם סגירת "חרות" לאחר הקמת גח"ל) החל לכתוב בעיתון "היום" . בשנת 1967 החל לכתוב ב"מבט חדש" ( בטאון רפ"י) ולאחר מכן ( החל ביולי 1967)ב"ידיעות אחרונות " וב"הארץ". אך אפילו האפשרות לכתוב בעיתונות הממסדית ( ואפילו זו של השמאל) לא ביטלה אצל אלדד את הצורך להוציא ביטאון מדיני רעיוני משלו, אולי המשך ל"סולם". בשנת 1966 ויחד עם ידידו יעקב חירותי הם מוציאים את "החזית" , הד לשמו של ביטאון לח"י. "החזית" היה ביטאון " החוגים הלאומיים" – ניסיון הקמת ארגון אידיאולוגי וחוגי נוער. ב"צעדת ארבעת הימים" בניסן תשכ"ז הדביקו צעירי הארגון כרוזים ברחובות ירושלים עליהם נכתב :"אנו צועדים בפרברים כי הר הבית בשבי". ולאורך מסלול צעדת יום העצמאות בירושלים , שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים חילקו תמונות של הכתל המערבי עם הכיתוב :"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ישראל אלדד – מרצה מצטיין בטכניון

בשנת 1963 החל להרצות בטכניון בחיפה ולימד במסגרת "הלימודים ההומניסטיים" קורסים בשירת אצ"ג, ההיסטוריה של הציונות, משיחיות, השואה תולדות המחתרות, המחתרות ועוד. עשרים שנה לימד בטכניון וזכה מדי שנה בתואר "המרצה המצטיין". מאות סטודנטים – רבים מהם שלא היו רשומים לקורסים שלו, גדשו את אולמות ההרצאה,. ומידי שנה פיטרה אותו הנהלת הטכניון " כדי שלא יזכה בקביעות" ושכרה אותו מחדש . עשרים שנה לימד, וכמי שראה עצמו "מחנך ציוני" כהגדרה ממצה של תפקידו בעולם -הקפיד עקרונית שלא להשתתף בשום שביתת מרצים, כי להשקפתו אסור למורים לשבות ממלאכת הקודש שלהם.

מלחמת ששת הימים שזעזעה את מפת המזרח התיכון ולא פחות מזה את הלבבות בעם היהודי בארץ ובעולם כולו הפכה את תורתו של אלדד מ"הזויה" למציאות גיאופוליטית. בעקבות המלחמה נוסדה "התנועה למען א"י השלמה" בה חברו גדולי אנשי הרוח והסופרים של מדינת ישראל, מימין ומשמאל : נתן אלתרמן, משה שמיר, צבי שילוח, אהרן אמיר, שמואל תמיר ,בנימין הלוי, אצ"ג ,יצחק שלו,אליעזר ליבנה, בני מהרשק,רחל ינאית בן צבי. טבנקין, עגנון, הזז, בורלא, שופמן, וחיים גורי – עם אלדד. בכנס היסוד ב"הבימה" עמד אלדד על הבמה עם מי שניסה פעם ופעמיים להכניסו לכלא – איסר הראל. רעיון ארץ ישראל השלמה הפך להיות מרעיון של קבוצה אידיאולוגית קטנה ונרדפת לרעיון הנישא בלב הקונצנזוס. צרופם של "הלאומנים הקיצוניים" אלדד ואצ"ג לא היה קל לחברי השמאל בתנועה. כדי להרחיב את המכנה המשותף מחל אלדד על כבודו ולא נאם בעצרות המשותפות ( עגנון למשל סרב להופיע עימו על במה אחת, לאו דוקא בשל דעותיו הפוליטיות כמו בשל מאמר ביקורת שכתב אלדד על עגנון על כי קיבל בהתלהבות את פניו של גינתר גראס.עם זאת היה אלדד כותב קבוע בבטאון התנועה "זאת הארץ".

"התנועה למען ארץ ישראל השלמה" התלבטה ממושכות אך החליטה שלא להפוך למפלגה. אלדד ניסה להפוך את השינוי בתודעה הציבורית להישג פוליטי.

בבחירות 1969 התמודד בראש מפלגת "כן- רשימת ארץ ישראל" אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, חסרו לה כאלף קולות. אלדד הסביר את כישלונו בהיעדר יכולת ארגונית, ובכך שתדמיתו הציבורית כפי שנבנתה במרוצת השנים הייתה של אידיאולוג שאינו יכול לתרום להגשמתו המעשית של חזונו.

מתחילת שנות השבעים הפך אלדד מרצה ומורה מבוקש מאד במוסדות אקדמיים רבים. הוא לימד באוניברסיטת בן גוריון, באוניברסיטת תל אביב, במדרשה הלאומית, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובקורסי פיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי של צה"ל.

בכל השנים שלאחר מלחמת ששת הימים נאבק אלדד מעל כל במה אפשרית ברעיונות הנסיגה מהישגי המלחמה, מחבלי המולדת ששוחררו. הוא ראה בחרדה את מגמות הנסיגה שהתעצמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, וראה מקור תקווה חשוב בהופעתו של "גוש אמונים" לאחר המלחמה. בהנהגתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק .

חנן פורת, ממייסדי "גוש אמונים" התייחס למקורות מהם ינקו מובילי התנועה החדשה את השראתם :

התנ"ך וכל מקורות מורשת ישראל, עד הרב קוק.
תנועת העבודה ביצירתה ההתישבותית ואישים כמו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, והמשוררת רחל.
הרביזיוניזם ברוח יאיר, אצ"ג ואלדד .

בבחירות 1977 חל המהפך : מנחם בגין בראש הליכוד זכו בבחירות. אלדד מיהר לברך את בגין , ידידו מימי הנהגת בית"ר בפולין, על הניצחון והציע לו את עזרתו בכל אשר יוכל. בגין לא נזקק לסיוע זה .כאשר חתם בגין על הסכם השלום עם מצריים והסכים לויתור על כל סיני ועקירת כל היישובים היהודיים בחבל ימית ואופירה – נוצר קרע גלוי בין אלדד ובגין. בסדרת מאמרים קשה , מכאיבה וכואבת ביקר אלדד בחריפות את הבגידה ברעיון שלמות הארץ והסגרת חבלי מולדת בידי האויב. קרע זה בין השניים לא אוחה עד מותם.

הנסיגה מסיני הייתה אחת מנקודות השבר הקשות בחיי אלדד. הוא החל בחשבון נפש היסטורי כולל על תפקידה של הציונות הרויזיוניסטית מול תפקידה של תנועת העבודה בתקומת ישראל.וחרד מפני הנסיגות הבאות כשזיהה שדווקא מתוך "הימין" בישראל יוצאים הנסוגים ועוקרי ההתיישבות. עם הנסיגה מסיני והמשבר שהתחולל בליכוד הוקמה מפלגת "התחיה" בידי גאולה כהן ומשה שמיר, ויחד עם חנן פורת התקיימו ישיבות מרתוניות בביתו של אלדד בניסיון לגבש תנועה רחבה. כשהורכבה רשימת התחיה לכנסת לא נמצא בה אלדד, אם משום שמנהיגיה חששו מהדימוי הקיצוני שלו ואם משום שחששו שהצבתו ברשימה במקום ריאלי תדחוק אותם עצמם מן הרשימה. זה היה נסיונו האחרון של אלדד להשתלב במערכת הפרלמנטרית .

התנועה למען ארץ ישראל השלמה – ישראל אלדד

בשנת 1978 ועל פי הזמנת הוצאת כרטא כתב אלדד יחד עם בנו אריה את הספר "ירושלים אתגר- בין הסבך והמזבח". בספר נערך ניתוח ההיסטוריה של ירושלים דרך הפריזמה של המלחמות שהתחוללו בה. לא רק המלחמות בין מדינות וצבאות כי אם גם המאבקים האידיאולוגיים, מלחמות האמונות והדעות, ואפילו המלחמות הגיאולוגיות, המלחמות על המים ועל השם. הספר תורגם לאנגלית, ושתי הגרסאות יועלו לאתר זה.

בשנים 1980-81 יצאו לאור שלושה קבצי מאמרים מכתביו: "הגיונות ישראל" "הגיונות יהודה " ו"הגיונות חג". קבצים אלו זמינים עבורכם בקטגורית הספרים במאגר.

בשנת 1982 פרסם מוסד ואן ליר ספר ושמו " פולמוס: החורבן ולקחיו" שסיכם את עמדתו של אלדד בויכוח פומבי שהתקיים בינו ובין פרופ' יהושפט הרכבי כשנה לפני כן. הספר יועלה לאתר זה.

בשנת 1989 יצא בהוצאת שוקן אוסף המאמרים "דגש חזק", מבחר ממאמרי אלדד שפורסמו בעיתון "הארץ".

בשנת 1991 זכה אלדד בתואר "יקיר ירושלים."

ב1995 יצא לאור הספר "סמבטיון". סמבטיון הינו הביוגרפיה המלאה של אלדד, שנכתבה בידי עדה אמיכל ייבין ויצאה לאור בספריית בית אל.

דברים שכתבה נכדתו של אלדד – רוני – לרגל עליית האתר: סבא היה 'להטוטן אש'

בשנת חייו האחרונה נחלש גופו של אלדד, אך דעתו נותרה צלולה. כמו בתקופה בה היה גופו מכוסה בגבס מכף רגל ועד ראש – הוא שב להכתיב את מאמריו השבועיים ל"ידיעות אחרונות". מאמרו האחרון "דרוש מלך" התפרסם שלושה ימים לפני מותו.

בראש חודש שבט, תשנ"ו ( 22 ינואר 1996) נפטר אלדד בביתו בירושלים. הוא נקבר בהר הזיתים בסמוך לקברו של אורי צבי גרינברג.