לכאורה, יסתרו דברי במקצת את הדעה הגורסת כי התפישה החילונית מעמידה את האדם במרכז הקיום, בעוד שהתפישה האמונתית טוענת שאלוהים, הוא הנמצא במרכז. בכוונתי להצביע על הקשר שבין סיפור הבריאה המקראי לבין הפילוסופיה הקיומית של ימינו, זו האקזיסטנציאליסטית, וכחוליה מקשרת ביניהם ישמש האדם.
הניסיון למצוא קשרים בין השקפת העולם המקראית, היהודית, לבין התורות הפילוסופיות הלא־יהודיות אינו אופייני רק לתקופתנו. ראשיתו של ניסיון זה חלה עם בואה של אמונת ישראל במגע עם התרבויות שסבבו אותה. בדרך הטבע, כל מגע של היהדות עם תרבויות גדולות אלה יצר מבוכה בעקבותיו. אם צריך היה הרמב״ם לחבר את ספר ׳מורה נבוכים׳, מן־הסתם היו כאלה שנזקקו לספר כזה. לכאורה נראים דווקא ימינו כימי מבוכה והתפרקות; אך מסתבר כי כבר היו דברים מעולם. אפשר שכבר עם בריאת העולם נוצרה גם המבוכה. חושך ותוהו־ובוהו שררו בעולם לפני הבריאה, והנה נברא האור ; אך בשום מקום לא נאמר שהחושך נעלם מן העולם לאחר בריאת האור; הוא הוכנס למשטר של הלילה, וגם התוהו־ובוהו שרד בעולם. הבריאה השתלטה — וכך אף האדם — במקצת על התוהו, אך הוא נשאר קיים ביסודו ומזמן לזמן הוא פורץ בצורות שונות. גם הפילוסופיה וגם האמונה הן דרכים להשתלטות על התוהו־ובוהו, זה שבתחום התחושות ובמישור של תפישת־העולם.
0
0
0
