ד״ר אלדד, חתן פרס ביאליק לשנת תשמ״ח. שנת ה־40 למדינה. הוא צירוף של מוצא חסידי ופילוסופיה ניטשיאנית. תמיד מחפש את האש. את להט המהפכה. ניטשה. ז'בוטינסקי ואצ״ג כמתווי דרך עיקריים. ״בן־גוריון היה רשע. אבל רק רשע כמותו יכול היה להכריע. ברגע הנכון. על הקמת מדינה ועל עליית מאות אלפים בלי שתהיה קורת־גג לראשם״. ״בגין לא היה עושה את זה. הוא היה מרחם עליהם ומשאיר אותם בארצותיהם״. חבר מרכז לח״י. עורך ״סולם״. מורה בטכניון. כבר לא מדבר על רעיון מלכות ישראל .
במשך שנים ארוכות היה השם אלדד־ שייב (כשהמקור הלועזי מוצמד בכוונה לעיברות, ולא פעם אף מופיע לבדו, כ״מזכרת־עוון לימי המחתרת ו״הפורשים״, בהם הוכר כד״ר שייב) שם נרדף לקנאות, לקיצוניות. לפני שבא גוש־אמונים לעולם היה אלדד סימלה של ״המשיחיות המסוכנת״. רק מעטים מאלה שציירו את דמותו כדמון מסוכן של החברה הישראלית הכירו את האיש באמת, על קסם אישיותו, חיוניותו ורוחב השכלתו.
השנים הארוכות הללו, בהן נמנעה ממנו כל משרת הוראה בישראל, הוציאו את אלדד לגמרי מבין שורות התמימים. ״לא״, הוא אומר, ״אני לא חושב ש׳פרס ביאליק׳, שבו זכיתי השנה, מסמל סגירת מעגל של הכרה ציבורית בי. בסך־הכל מדובר בקונסטלציה מקרית שבה שניים משלושת חבה הוועדה — פרופ׳ רבקה שץ, יו״ר הוועדה, ופרופ׳ פנחס פלאי — לא היו אנשי שמאל״.
0
0
0
