מימרא זו מתוך הזוהר (חלק א', לה ע"ב) ראויה היא שתתנוסס כחוק מעל ראשי התרבות העברית. הדעת, כשהיא מופשטת מהחיים, היא סם מוות. כלומר, גם אמת אין בה. גם הדת איננה אלא אחד הנטיעות שבגן, והיא יונקת מאותם המעיינות שכל עצי-גן יונקים מהם. אין הדעת יכולה להיות משהו העומד מבחוץ, המתבונן התבוננות "אובייקטיבית", אין אובייקטיביות כזו בנמצא כלל. ראייה מבחוץ מביאה לידי סכימטיות עקרה. למה הדבר דומה? לאחד היודע כל מקום בעולם מה הרוחב ומה האורך הגאוגרפי בו הוא נמצא, ותו לא. והרי פילוסופים יצרו רשת כזו של מושגים מופשטים ושמו אותה על החיים. מעתה, אין הם רואים עוד את החיים עצמם כי אם את משבצות הרשת.
ולא הפילוסופים בלבד. גם אנשי דת הגיעו בדרך הספקולציה להפשטה והרשתה כזו. הופכים אל חי למושג. האל קפוא אי שם במרחקים, והאדם כפות ברצועות מצוות מכאניות, ואין קשר ביניהם אלא תיאולוגיה מתחכמת.
0
0
0
