עצם הניסוח הזה, ״מקומה של ההיסטוריה באמונת ישראל״ קובע כבר, שאמונת ישראל היא הדבר המרכזי, העיקרי והשורשי, וההיסטוריה היא חלק, ויש לה מקום באמונת ישראל. אך אפשר כמובן, לנסח את ההיפך: מה מקומה של אמונת ישראל בהיסטוריה הישראלית. למעשה, בהבדל בין הניסוחים האלה, כבר טמונה בל הבעיה.
גם אם נלך בדרך הביניים, או בדרכם של המשתדלים להיות בתווך, תהיה התפיסה כזאת, שלמעשה גם אלה הגורסים שהבסיס הוא אמונת ישראל, לא יוכלו להתכחש לכורח שבהיסטוריה וההיסטוריה, אולי גם העולמית בוודאי הישראלית, היא חלק מהאמונה הזאת. יכול להיות שזוהי כבר הנקודה המרכזית שבה חלוקים רוב האנשים. בזה גם אני חולק על דעתו של פרופסור ליבוביץ אשר רוצה לפעור תהום בין שני הדברים האלה. לדעתו אין משמעות דתית למאורעות היסטוריים. גם לא לשואה, למשל.
דעה קיצונית זו היא כפירה בעיקרי אמונת ישראל. גם לדעת אנשי המדע וגם לדעת אנשי האמונה, ההיסטוריה היא חלק אינטגראלי והכרחי של אמונת ישראל. יתירה מזו, גם אלה שאינם אנשי אמונה, והם כופרים בעיקרי האמונה ורוצים להפריד בין אמונת ישראל ובין ההיסטוריה, על ידי הפרדה בין דת ומדינה למשל; גם הם אינם יכולים מבחינה עובדתית, אקזיסטנציאלית, להגיד שאלה הם שני דברים נפרדים.
0
0
0
