יהודה הלוי, בדברו על הנבואה, ובדברו על הגאולה ובדברו על ארץ ישראל, אינו פוסק מלהבטיח ומלהכריח את חידוש הנבואה עם שובו של העם הזה לארץ הזאת. בדברי־הגיון ובהגיון לב הוא מוכיח את אפשרותה ואף את כורחה של התחדשות סגולה זו, שמעולם לא נעקרה מקרבנו אלא שציפתה לתנאים להתגלותה וארץ ישראל ועניין ארץ ישראל — תנאי ראשון וראשי.
וכבר ידעו חז״ל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. סגנון הוא וודאי עניין התלוי באישיות ותלוי בשלבי התפתחותה של לשון. אז לא בסגנון בלבד נבדלים נביאים זה מזה. כל תקופה של נבואה ופרובלמאטיקה שלה. הנביא הן הוא שליח אלוהים לעם ההיסטורי, יתר על כן, הוא שליח הרוח להכוונת ההיסטוריה של העם. הוא מצפנו של המצפון הנסתר להנחות את אניית האומה על נהרות וימים ובסערות ובין צוקים. לא הרי נביאים ״אחרונים״ כנביאים ״ראשונים״ ולא הרי נביאים שיעמדו לבו בעתיד כנביאים ״אחרונים״. לא דומה נביא הממליך מלכים לנביא המוכיח מלכים בעת גדלות המלכות בימי ירב¬עם השני ויותם ועוזיהו. ואין נביא בטרם חורבן כנביא בטרם גאולה. רש מתרונן ויש מקונן, ויש — בהתאם לתכונות אישיות ולתהפוכות וסבבי הזמן — ובנביא אחד סגולות אלה ואלה, מעשים אלה ואלה.